אין לי ארץ אחרת
ערב טוב חברים. הפעם אני רוצה ברשותכם לכתוב על משהו אחר. לא על ערבי זמר ושירים. אני רוצה לכתוב על יום הזכרון לשואה שבעצם כבר הסתיים בשעות האחרונות.
כמידי שנה, אני צופה בטלויזיה שוב ושוב באותן תוכניות, באותם סרטים ורואה מולי שוב את אותן זוועות שעברו על היהודים, מצטמררת מחדש, בוכה וכואבת מחדש כשאני רואה שוב ושוב את אותם מראות איומים ומתקשה להאמין שהאכזריות בעולמנו יכולה להיות כל כך גדולה, כל כך איומה, כל כך בלתי נתפסת.
אני בת לניצול שואה וכלה של ניצול שואה. כל כך הייתי רוצה שהעם שלנו, שהנוער שלנו, שהילדים שלנו ודור העתיד שלנו יראה ויפנים ויבין את העצמה של השואה הזו, שידע להנחיל זאת לדורות הבאים על מנת שדבר כזה לא יחזור על עצמו. עצוב לי לראות איך החברה שלנו, במקום להיבנות על זה, במקום להפיק לקחים, במקום להפוך לחברה טובה יותר, מאוחדת, אוהבת, מעניקה, סובלנית וסבלנית, קורה בדיוק ההיפך. האלימות גוברת, הרציחות, הקלות הבלתי נסבלת שאדם מרשה לעצמו לגזול חייו של אדם אחר על לא עוול בכפו, מקרי האונס הנוראיים, החוצפה, ההתנהגות המטורפת בכבישים, חוסר הכבוד בין אדם לאדם, הפגיעה הנוראית בחלשים חסרי הישע - זקנים, ילדים ו/או חולים, הזילזול בערכים, חוסר הנימוס, החינוך הקלוקל, השחיתויות הנוראיות בצמרת ובכל מיני מוסדות, שכל פעם מתגלים סיפורים מזוויעים עוד ועוד וזה לא נגמר, הרמאויות, השימוש בסמים, האלימות הפיזית והמילולית. הדברים הללו כואבים לי עד עמקי נשמתי.
מה יהיה???!!! עד מתי???!!!
ביום כזה, והאמת היא שלא רק, חייב כל אחד ואחת מאיתנו לאסוף את ילדיו, את הקרובים אליו ולהסביר, לספר מה קרה, לפתוח את זה ובעיקר לזעזע חזק כדי שיידעו להעריך את מה שיש לנו. שידעו שדם רב נשפך גם בשואה וגם אחריה, כדי שאנחנו נחיה כאן, נגדל את ילדינו, כדי שתהיה לנו מדינה משלנו. יש לנו ארץ יפיפיה. לא חסר כאן כלום. יש הכל. חייבים לעשות מעשה! אסור שכל הדור הצעיר הטוב יעזוב את המדינה הזו ויברח מכאן. צריך גם לעזור לצעירים שכל כך קשה להם לממן לימודים, לממן דירה, לממן מטפלות לילדים, להתקדם. הם צריכים לעבוד כל כך קשה כדי להגיע למשהו. למה????
אני חושבת שאם כל אחד מאיתנו יתרום קצת בעזרה לזולת, בנתינה, בחינוך, בהסברה, בהתנהגות מוסרית יותר, אולי אז נוכל לעצור את מחול השדים המטורף הזה, להיות חברה טובה יותר ולשמור על הארץ האהובה הזו מכל משמר!!! אין לנו ארץ אחרת!!!
ולסיום, בכל זאת אני חייבת לצטט משירו של אהוד מנור, שהלך לעולמו בדיוק באפריל לפני תשע שנים: אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת....
